<h1>ראבי"ה סימן אלף פ"ח</h1>
<h2>דף פג:</h2>
כיסוי הדם נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ושלא במזומן, דכתיב (ויקרא י"ז) אשר יצוד ציד חיה מכל מקום, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. וכל שאינו ניתר באכילה ע"י שחיטתו כגון עופות טמאים ונבילה וטריפה פטורין מלכסות דכתיב (שם) אשר יאכל וכסה. אמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנ' (שם) ושפך את דמו וכסהו בעפר. יש מפרשים בלול בעפר ויש מפרשים ב' עפר. ובהמה לא בעי כיסוי דכתיב (דברים י"ב) על הארץ תשפכנו כמים איתקש למים.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת אינו מכסה עד למוצאי שבת ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות.
<h2>דף פה:</h2>
בשאלתות פרשת אחרי מות (סי' צ"א) היכא דשחיט משום דצריך לדם ולאו אדעתיה למיכליה כיון דאי בעי אכיל ליה חייב לכסות דתניא השוחט וצריך לדם צריך לכסות. ובתוספתא דמכילתי' פ"ו (ה"ב) תניא השוחט לרפואה ולאכילת גוים ולאכילת כלבים חייב לכסות.
תניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו ופטור מלכסות.
<h2>דף פו:</h2>
שחט מאה חיות או מאה עופות [במקום אחד] כיסוי אחד לכולם חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם. ר' יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. וילפי למילתייהו מקראי בגמרא. א"ר חנינא מודה היה ר' יהודה לעניין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. בשערי השחיטה פירש לה אברכת כיסוי, אבל אשחיטה מברך אכל חדא וחדא אפילו לא סח בינתיים. וכן פירש רבנא קלונימוס מרומא. ורבינו שלמה פירש לעניין ברכה על השחיטה אין צריך לברך אלא לאחר הכיסוי. ובתשובת הגאונים מצאתי שצריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שמא ישכח וידבר ביניהם דבר שאינו מעניין השחיטה. ובפר"ח כתוב מודה היה ר' יהודה בין בשחיטה בין בכיסוי, אבל לבסוף פסק לית הילכתא כר' יהודה, אבל לת"ק ברכת שחיטה לכל אחד ואחד וכיסוי אחד לכולן. ואין נראה לי דלהך סברא למאן מודה, אלא לפתרונו צריך לומר ברכה אחת לכולן בשחיטה וגם בכיסוי. וגם אין נראה לי מה שכתב בתשובת הגאונים כדלעיל, וכי משום שמא ישכח יברך ברכה שאינה צריכה, דיי לנו כשישכח ואז יברך. אך ודאי נ"ל דעל כל שחיטה ושחיטה אפילו לא סח דגופים מוחלקין, והאי דקאמר מודה ר' יהודה דוקא בברכת כיסוי קאמר מפני שבגומא אחת מוטל הכל והוי כגוף אחד אבל בשחיטה אפילו רבנן מודו, וכדתנן במסכת' סוטה פרק ואלו נאמרין (מ' ע"ב) ובסדר יומא פרק בא לו (ס"ח ע"ב) וקורא אחרי מות וגולל ספר [תורה] ובעשור שבחומש הפיקודים קורא על פה ופרכינן בגמרא ונייתי ספר תורה אחרינא ונקרי ופריק אמר ריש לקיש משום ברכה שאינו צריך. פירוש שאם יביא עוד ספר תורה יצטרך לברך שינית. וכי היכי דשני ס"ת גורמין שתי ברכות אע"פ ששתי הקריאות מעניין אחד הם שמדברים מעניין יום הכיפורים, הכי נמי בשני שחיטות. ותפילין הוי מצוה אחת אע"ג דאין תפילין של יד מעכבת של הראש, הילכך לא סח מברך אחת לפר"ש (מנחות ל"ו ע"א) שפי' אחת לשתיהן ודמי לכיסוי. וכ"ש לדברי המפרשים מברך אחת על הראש ואחת על יד שאין לשאל מכאן דחשיבי להו שתי מצות. ודכוות' התוקע בשתי שופרות. ואם סח בין ברכת השחיטה לשחיטה שלא מעניין השחיטה חוזר ומברך וכן בין ברכת הכיסוי למעשה הכיסוי. אבל לאחר גמר השחיטה בין למעט בין להרבה אם סח קודם כיסוי לא חיישינן דשחיטה וכיסוי שני עניינים הם ולא התחיל במצות כיסוי עדיין. וכן אם סח בין נטילת ידים לברכת נטילה ובין ברכת המוציא לבציעה אבל בין ברכת נטילה לבין ברכת המוציא אין לחוש ובלבד שלא יצא לחוץ ויפליג כדאמרינן במסכת' יומא (ל' ע"א), וכן מקובלני מאבא מרי ועיקר. ואפילו למאן דאמר (פסחים ק"ו ע"ב) הנוטל ידיו לא יקדש דהוי היסח הדעת, התם טעמא משום שאסור לאכול ולבצוע עד שיקדש, ותו כדמפליג (פ"ז ע"א) בקידוש התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר אבל הכא איפשר דשחיט בחדא ידא, וכן הכא קינוח דנטילת ידים והפלגה איפשר לנו בהדדי וכן הפלגה (לבציעה) [ובציעה], ובשתי ברכות שאי איפשר [להם] להיות ביחד בזה לא הקפיד התלמוד. וכל הדברים שהוא מדבר מעניין אותו הדבר שעוסק בו אינו היסח הדעת כדאמרינן (ברכות מ' ע"א) טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך. ואם בירך על הכיסוי וכסה מקצת הדם וסח עד שלא כסה את כולו אין צריך לחזור ולברך שיצא ידי כיסוי כשכסה מקצתו. ובתשובת הגאונים כתב אם (סח) [שחט] והזיד ולא בירך או כסה והזיד ולא בירך על הכיסוי אסור לו לאכול ממנו אבל לאחרים מותר (ואינו) [והוא] חייב מלקות. ואין נ"ל אלא גם לו מותר אבל באיסור קאים וכן מצאתי בהלכות גדולות (דקכ"ה רע"ד).
<h2>דף פז.</h2>
ת"ר ושפך וכסה (במה) [מי] ששפך יכסה מנין שאם שחט ולא כסה וראהו אחר שחייב לכסות תלמוד לומר (ואמרת) [ואומר] לבני ישראל. תניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששפך ובא חבירו וקדמו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגלו שלא יהו מצות בזויות עליו. אבל בסכין ששחט יכסה בו. ואם שחטו שנים לתוך גומא א' שניהם מכסים ולא האחד לבדו. ונ"ל שאם כסה לבדו דאינו חייב בכי האי גוונא עשרה זהובים לחבירו ואפילו (הוא) [ה'] לא. כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כיסתה הרוח חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה דאין דיחוי אצל מצות אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. והא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות, אוקימנ' ר' זירא בשרישומו ניכר, אבל אין רישומו ניכר הוה ליה כמי שכיסתה הרוח ואינו חייב לכסות.
<h2>דף פז:</h2>
תניא ר' נתן בר' יוסף אומר שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות. (פ"ז ע"א) דם שנתערב במים חייב לכסות אם יש בו מראות דם, נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, פירוש ביין אדום. נתערב בדם הבהמה או בדם חיה טמאה רואין אותו כאילו הוא מים, ר' יהודה אמר אין דם מבטל דם. ודכוותיה שנינו בפרק התערובת (זבחים ע"ז ע"ב) לעניין קדשים, וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל אמר רב פפא ולעניין כיסוי אינו כן שאין דיחוי אצל מצות. ולית הילכתא כר' יהודה.
דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש דם שלא הוא פטור מלכסות. ובהא הילכתא כר' יהודה דסבר דמו אפילו מקצת דמו.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין ובמה אין מכסין, מכסין בחול הדק ובזבל הדק בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן אבל אין מכסין בזבל הגס ובחול הגס ולא בלבינה ולא במגופה שלא כתשן ר' יהודה אומר לא יכפה עליו את הכלי כלל אמר רבן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסים בו ושאין מגדל צמחים אין מכסין בו. וכולה מילתא ילפי מקראי. ועוד יש דברים הראויין לכסות כגון נעורת של פשתן דקה ונסורת של חרשים דקה ושחיקת אבנים דקה וכל כיוצא בהן, השחור והכחול ונקרת פסילין. דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. פירוש בדברים שלא נקראו עפר אבל אם נקרא עפר מכסין.
<h2>דף פח:</h2>
תניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה וכן היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה בשלמא שורף טליתו ומכסה אשכחן אפר דאיקרי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר וגו' כבית הלל אלא שוחק דינרי זהב מנלן אמר קרא ועפרות זהב לו. ובפ"ק דביצה (לעיל ס"ס תשכ"ו) פי' להך דבית שמאי ובית הילל.
דרש רבא (כשם) [בשכר] שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לב' מצות עפר סוטה ואפר פרה וליחשוב נמי עפר כיסוי התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא.
<h2>דף פט.</h2>
אמר שמואל מכסין בעפר עיר הנדחת וכן בכל איסורי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו כרבא. ויש אומרים שמכסין בשלג או בשחיקת ברזל. וגאון פליג ואמר דטעות הוא. וכן נראה.
